קווין מרי, פינת דקארי

עזבתי את מונטריאול לפני 55 שנה, אך איני מצליח להוציא מראשי את קווין מרי, הפינה של דקארי. ואני אסיר תודה על כך.

בפינה הצפון-מערבית של הצומת הזה עמד הקיוסק שבו נהגה ננה סיידי לקנות את העיתונים האמריקאיים שלה, שכללו את ה”דיילי מירור”. מעולם לא שאלתי את סבתי הקטנה והקשישה, שנולדה במונטריאול וידיה היו מעוותות מדלקת מפרקים, מדוע קראה רק עיתונים מניו יורק. זה נותר תעלומה בעיניי.

באותה פינה ממש הייתה גם המסעדה של מיס סנודן, שבה ננה הייתה לוקחת אותי לארוחת צהריים. המנה האהובה עליי הייתה כבד עם פירה. הייתי מזמין בצרפתית, וננה, שכישורי השפה שלה היו אפסיים, תמיד אמרה לי שהיא גאה בי. “אני מתביישת מאוד שאני לא יודעת לדבר צרפתית”, היא הייתה אומרת לעיתים קרובות. “אבל גם אם הייתי מנסה – לא הייתי מצליחה ללמוד”.

מעבר לפינה הייתה חנות השוקולד, לורה סיקורד. אבא שלי סיפר לי אלף פעמים שלורה הייתה “שונאת יהודים מטורפת”. ננה הסכימה ואמרה שלמרות זאת, לורה סיקורד היא “השוקולד הכי טוב בעיר”. היא הייתה מזמינה כמה שקיות קטנות של ממתקים, כולל פקאנים מצופים בשוקולד.

בפינה הדרום-מערבית של דקארי וקווין מרי הייתה חנות תכשיטים בשם הוּל (Houle). זו הייתה חנות קטנה עם סחורה יקרה. סבתא שלי הייתה נוהגת להביט בחלון הראווה שם. כנראה שלא רק להביט – כי פעם אחת מונסייה הוּל בירך את ננה במילים: “בונז’ור מאדאם שוורץ, קומוֹ סָה וָה?”

חנות הבגדים של מוֹלִין הייתה בפינה הדרום-מזרחית של דקארי וקווין מרי. מוֹלִין הייתה שייכת לפיי זאק פורמן ליברמן, סבתי השנייה האהובה, הבריטית. חנות מוֹלִין נשדדה, וננה פיי איבדה הכול; הביטוח שלה פג שבוע לפני הגניבה. מאז הפכה להיות תלויה כלכלית בבנותיה, מה שלא הפריע לה לחיות כמעט עד גיל 100, תבורך נשמתה. עד היום אני יודע לחקות מבטא בריטי באופן מושלם.

בפינה הצפון-מזרחית של דקארי גרו פפה הארי וננה פיי – כלומר, חיו באותו דירה. לומר שהם “חיו יחד” זו הגזמה, ואפילו גדולה. פפה הארי נפטר כשהייתי בן 6, אבל אני זוכר את הדירה שלהם היטב. אני גם זוכר את גברת פוסטר, שגרה מול ננה פיי ופפה הארי. היא בטח הייתה בת יותר ממאה. ננה פיי תמיד קראה לה “הזקנה פוסטר”.

בסביבת הצומת של ריין מארי ודקארי היו ה”האוס אוף וונג”, חנות של מורי הפטס, רייטמן ו-וולוורת’ס.

התחבורה הציבורית של מונטריאול (MTC, היום CTM) הפעילה קווים רבים שעברו דרך הצומת הזה: קו 48 לסנט ז’ק (סנט ג’יימס); קו 17 לקרטיירוויל; קו 65 למרכז העיר מונטריאול; קו 19 לשכונת המפסטד. וגם קו 66. ועוד אחרים.

רופא השיניים שלי, ד”ר ווסברג, גם היה לו משרד באזור הזה, ממש ליד מיס סנודן. מגיל 8 הייתי הולך לשם לבד, נוסע בקווים 116 ו-17, עם החלפה בתחנת גארלנד. היו שני רופאי שיניים בשם ווסברג: קלרנס ופרד. פרד היה רופא השיניים שלי.

כן, פרד היה רופא השיניים שלי; פיי וסיידי היו הסבתות שלי, ועד 1970 מונטריאול הייתה העיר היפה שלי, שבעיניי עודנה תופסת מקום מיוחד בזיכרונותיי.

I left Montreal 55 years ago yet I cannot get Queen Mary, the corner of Decarie, out of mind. And I am very grateful for that.

On the North West corner of this junction stood the kiosk where Nana Sadie used to buy her American “papers”, which included the Daily Mirror. I never asked my petite elderly Montreal-born grandma, her hands gnarled by arthritis, why she only read newspapers from NYC. It remains a mystery to me.

On that same corner was Miss Snowden, the diner where Nana took me for lunch. My favorite dish was liver and mashed potatoes. I would order in French and Nana, whose language skills were zilch, told me she was so proud of me. “I’m very ashamed that I cannot speak French”, she often told me. “But I couldn’t learn even if I tried”.

Around the corner was the chocolate store, Laura Secord. My Dad had told me a thousand times that Laura was “a rabid anti-Semite”. Nana agreed and told me that Laura Secord is, nevertheless, the  “VERY best chocolate in town”. She would order a few small bags of goodies, including pecans covered with chocolate.

On the South West Corner of Decarie and Queen Marie was a jeweler (bijouterie) named Houle. It was a small store with expensive merchandise. My grandmother used to go window shopping there. Not only window shopping, apparently because one time, Monsieur Houle greeted Nana with, “bonjour Madame Schwartz, comment ca va?”

Moleen’s dress shop was on the South East corner of Decarie and Queen Mary. Moleen’s was owed by Fay Zack Foreman Liverman, my dear other grandmother, the British one. Moleen’s was robbed and Nana Fay lost everything; her insurance had expired one week before the theft. After that, she became financially dependent on her daughters, which did not interfere with her living to almost 100, bless her soul. To this day, I can imitate a British accent perfectly.

On the North East corner of Decarie, Papa Harry and Nana Fay lived, ie, lived in the same apartment. To say that they lived together is a stretch of the imagination, a big stretch to be honest. Papa Harry died when I was 6 but I remember their apartment pretty well. I also remember Mrs Foster, who lived opposite Nana Fay and Papa Harry. She must have been over one hundred. Nana Fay always called her “old Mrs Foster”.

In the vicinity of the Reign Marie et Decarie junction were The House of Wong, Morrie Hefts, Reitman and Woolworths.

The MTC (now called STM) had many buses passing thru this junction. The 48 to St Jacques (St James); the 17 to Cartierville; the 65 to downtown Montreal and the 19 serving Hampstead. And the 66. And others.

My dentist, Dr Vosberg also had his office in this area, right next to Miss Snowden. From the age of 8, I used to go there on my own, taking the 116 and 17, with a change at Garland station. There were two Vosberg dentists: Clarence and Fred. Fred was my dentist. He died only recently.

Yes, Fred was my dentist; Fay and Sadie were my grandmothers, and until 1970, Montreal was my home, a beautiful and elegant city, which I hold  in a special place in my memories to this day.

Lately, I’ve been immersed in the work of Philippe Bourgois, particularly his research on homeless heroin addicts. This is a natural continuation of my long-standing sociological and political interest in marginalized groups: the downtrodden, residents of housing projects, street gangs, mobsters, and petty criminals. My journey began years ago with Street Corner Society and Tally’s Corner, and Bourgois’ work is a powerful addition to this lineage.

Bourgois exposes fundamental flaws in public policy regarding the treatment of homeless heroin users. He critiques how the system handles everything from recurring abscesses to the misplaced obsession with preventing bloodborne diseases via shared needle use. His central argument is striking: these individuals need ongoing treatment—not cures.

He illustrates the futility of interventions aimed at ending needle sharing, for example, within a culture where sharing—and betrayal—are deeply intertwined. It’s not just addiction; it’s a social world with its own logic, codes, and contradictions.

In contrast to the profound dysfunction Bourgois describes among homeless heroin users, most organizations are not completely broken. Yes, a few may resemble the “deep pits of hell” he portrays, but most are not entirely dysfunctional. Still, all organizations carry some degree of incurable pathology.

These include chronic political infighting, ceremonial status shaming, bureaucratic numbness, narcissistic leadership, and more. Organizational Development (OD) professionals too often approach these issues with an air of misplaced certainty—as if they can be “cured” with the right tool or framework. This is misguided. Coping better? Yes. Solving or eradicating them? No. These pathologies are, by and large, permanent features of collective human endeavor.

Why? Because organizations are, at their core, groups of people coming together to get something done. This dependency naturally breeds anxiety, which manifests as dysfunction. The messiness—conflicts, inefficiencies, and political undercurrents—is the sawdust of collaboration.

At 76, I doubt many are eager to read long reflections like these—especially in an era of Gemini and ChatGPT, with their sleek, bite-sized wisdom. But if you’ve made it this far, here’s my core message:

Don’t try to “fix” organizational pathology. Focus on mitigating it.

This approach has guided my work for over 45 years and has served clients well. No new fad, framework, or tech revolution changes this truth.