יקירי” כמעט ונעלם
המילה “יקירי” כמעט ונעלמה מהשימוש. מיילים מתחילים ב”היי” או סתם בשם, ועוברים ישר לעניין. בפני עצמו, הייתי יכול לחיות עם זה, אבל הרבה יותר מזה נעלם.
פעם היו לנו מבקרים באוטובוסים שניקבו לך חור בכרטיס הנייר. הם נעלמו. המבקר ידע בדיוק איפה אפשר לרדת, ואם בטעות איבדת את הכרטיס, הוא פשוט הניד בכתפיים או ביקש שתשלם שוב — הוא לא שלח לך קנס בדואר רשום.
נורמן ואני היינו הולכים לקולנוע “מונקלנד” בבוקרי יום ראשון, וקונים כרטיסים לשני סרטים במחיר של אחד. זה כלל לעמוד בתור בחוץ בקור. ולא הפריע לי בכלל — זה היה זמן לפטפט ולצחוק. זה היה הרבה יותר כיף מלקרוא על סרט באינטרנט על מסך טלפון קטנטן, ואז לקנות כרטיס שמגיע כהודעת טקסט . לפעמים מוכר הכרטיסים דיבר צרפתית, וזו הייתה הזדמנות לשני אנגלוסקסים להשתמש בצרפתית שהכניסו לנו לראש המטומטם יום-יום, שנה אחרי שנה.
אבל בואו נחזור לעניין ה”יקירי”. פעם לשפה היו כמה צורות — איך דיברנו ואיך כתבנו. השפה הכתובה דרשה כבוד. לדייק בכל אות, לכתוב נכון. לאיית באנגלית זה לא פשוט, וזה דרש משמעת אמיתית. מה קרה למשמעת כלפי שפה? היום, בודקי האיות והבינה המלאכותית מצחצחים לנו את השפה כמו שכימיקלים יכולים להפוך תפוח רקוב לאדום ויפה — למרות שבפנים הוא עדיין רקוב.
וכן, הדרך שבה אנחנו משתמשים בשפה היום היא רקובה. לא כי שפה לא אמורה להשתנות — היא תמיד השתנתה — אלא כי אנחנו כבר לא מכבדים אותה כמו פעם. וחוסר הכבוד הזה לא נשאר רק בתחום הדקדוק. הוא חודר לתוך עצם האמת. כשאנשים מפסיקים לשים לב איך אומרים משהו — מפסיקים לתפוס את ההתחמקות, את הפועל המעורפל, את המשפט שבנוי כדי לא להגיד כלום — הם מאבדים את האינסטינקט שפעם תפס שקר בזמן אמת.
דור שמתאמן לדלג מעל שפה רשלנית, מתאמן בלי לשים לב גם לדלג מעל אי-יושר. אנשים חלקלקים-לשון תמיד היו קיימים; מה שחדש זה כמה מעט התנגדות הם נתקלים בה. הכבוד לשפה אף פעם לא היה רק עניין של דקדוק — זו הייתה מין ערנות. כשאנחנו מאבדים את האחד, אנחנו בשקט מאבדים גם את השני.
השכנים שלי היו “דוד” ו”דודה”. דוד לו, דודה מונה, דוד סוני, דודה רוז, דוד רופרט, דודה סלמה. אני זוכר שדוד סוני אמר לי פעם: “אלוהים, אתה גדל כמו עשב שוטה.”
ברור שאני נשמע זקן. אבל אני צעיר בלב, ועדיין במצב לא רע בכלל בשביל זקן. ואני שומר, מוקיר ומחזיק בהרבה דברים כמו שהיו פעם. יש לי חמישה עטי נובע, אני לא משתמש בטלפון כדי לקנות כרטיסי רכבת, אני שולח גלויות אמיתיות בדואר, ולעיתים קרובות אני משוחח עם מוכרים, מלצרים ומלצריות — ולעולם, אבל לעולם, לא משתמש בטלפון כשאני מדבר עם אנשים. תודה לכם, קוראים יקרים, שהיה לכם סבלנות להגיע עד לכאן.
